הרב ישראל וינגרטן ז"ל  מייסד "דרכי מרים" נולד בירושלים, ביום י"ט באייר תש"ח, בעיצומה של מלחמת השחרור, לאביו הרה"ח רבי יחיאל פישל וינגרטן ז"ל, מנהל בית היתומות הכללי בעיה"ק ירושלים, ולאמו הדגולה מרת שפרה ע"ה, מנשות ירושלים הצדקניות. בצעירותו למד ב"יבנה" ובישיבת "תפארת צבי", ולאחר מכן בישיבת חברון המעטירה, שם בשל שקדנותו, למדנותו ועוצם כישרונו, התחבב מאד על ראשי הישיבה שראו בו תלמיד מובהק שעדיו לגדולות.

במהלך תקופת לימודו בישיבת חברון, עקר שנה אחת ללמוד בישיבת "נחלת דוד" בפתח תקוה, שם נמנה על מייסדי הישיבה והפך עד מהרה לתלמידו חביבו של ראש הישיבה, הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ"ל, עמו שמר על קשרי ידידות הדוקים לאורך השנים.

לאחר תקופה זו שב לישיבת חברון, והמשיך בלימודו בהתמדה גדולה והיה לאחד מטובי הבחורים בה, ונמנה עם האריות שבחבורה.

כאשר הגיע לפרקו נשא לאשה את מרת מרים ע"ה שלזכרה הוקם הארגון "דרכי מרים", בתו של הגאון רבי יוסף ברוכמן ז"ל מפתח תקווה, מותיקי תלמידי ישיבת כנסת ישראל חברון, אשר היה ידוע בהתמדתו המופלגת, וזכה לסיים את הש"ס שלושים ואחת פעמים!

אחרי חתונתו יצא רבי ישראל להתגורר בעיר נצרת עילית, בשליחות ארגון תל"ת – "תנועה להרבצת תורה". [ארגון להרבצת תורה וחסד בנשיאותו והכוונתו של הגאון רבי אליעזר קוגל]. בעיר זו, שהיתה שממה רוחנית, עסק רבי ישראל בפעילות ענפה של קירוב רחוקים ובהרבצת תורה לרבים, נוער ומבוגרים כאחד.

לאחר כשלוש שנים נתבקש רבי ישראל על ידי אביו שליט"א, לשוב לירושלים כדי לסייע בניהול בית היתומות. משום כך עקר רבי ישראל את דירתו ושב לירושלים, אל שכונת 'נוה צבי', שם לא שקט ולא נח, ויסד שיעורי תורה רבים, בהם היה הוא עצמו הרוח החיה והדומיננטית.

עם התרחבות המשפחה, עבר רבי ישראל עם משפחתו לשכונת "רמות פולין" ולאחר מכן לשכונת "רמת שלמה", כאשר בכל מקום התחבב עד מהרה על כל סובביו, אשר הוקסמו מאישיותו המיוחדת וממאור פניו.

ככלל, היה רבי ישראל בעל תפילה מזן נדיר, כאשר מחד היה בקי בנוסח התפילה על בוריו, ומאידך השתפך לפני קונו ברגש רב מקירות לבבו הטהור. אולם אם רק נדמה היה לו כי מאן דהוא חפץ להתפלל לפני העמוד, ויתר מיד על מקומו ללא כל טענת "חזקה" או כל טענה אחרת, לא רק בגלל מידת הוותרנות שהייתה טבועה בו, אלא בעיקר משום שכל הסכמתו לעבור לפני התיבה נבעה מהרצון להיטיב ולשרת את הכלל [או כפי שהתבטא לא פעם, שהוא רואה בזה טובה שעושים עמו על מנת שיתעורר להתפלל בכוונה וברגש]. 

כל ימיו קבע עתים לתורה והיה עמוד התווך בארגון שיעורי תורה ומחשובי המשתתפים בהם. מגידי השיעור, תלמידי חכמים ידועים ונודעים, הודו כי בכל פעם שהיה רבי ישראל פונה אליהם בשאלה, היה עליהם להתרכז היטב, לעמוד על עומקה ולנסות ליישב את הצריך עיון גדול.

אמת מה נהדר היה מראהו עומד אל מול מגיד השיעור ומתווכח עמו בריתחא דאורייתא, מתוך כבוד והערכה אין קץ.

היה מהמשתתפים הקבועים בשיעורו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ולהבדיל בין חיים לחיים ממשתתפי שיעורו של האדמו"ר מטאלנא, עמו יצר קשר מיוחד של קירבה.

נהג תמיד לשאת בכיסו ספר משניות קטן ובכל עת "בין הפרקים" היה מוציא את הספר מכיסו ומשנן משניות. לימוד ושינון המשניות ליווה אותו גם כאשר היה פורש למנוחת צהריים וכדו', כאשר כל העת שקוע הוא בלימוד זה. כך זכה במשך שנים רבות לסיים בכל שנה ש"ס משניות, ביום היארצייט של אמו ע"ה.

צימאון גדול חש לכל דבר תורה, ותמיד הייתה אזנו כרויה לשמוע עוד ועוד, בהתענגות בולטת לעין על כל סברה טובה וישרה.

כבוד גדול היה רוחש לכל בן תורה, באשר הוא, והיה מכבד ומוקיר כל אברך או בן ישיבה, אף שהיה הלה צעיר ממנו בשנים רבות, בחכמה ובמניין.

בשנת תש"מ ראה את הצורך הגדל והולך בטיפול בילדים הזקוקים לחינוך מיוחד, ומשום כך הקים עבורם רשת צהרונים, במטרה להקל מעט על סבלם של הוריהם. כה קשוב היה לצער הזולת – וכדרכו, טרם יקראו והוא נענה.

יחד עם התמדתו בתורה וקביעת העיתים הבלתי מתפשרת, נטל רבי ישראל חלק נכבד בעמוד החסד. כאשר היו שכנים או מכרים מזמינים אותו להשתתף בחתונה מחוץ לעיר, היה רבי ישראל פונה אליהם ואומר: ודאי תוותרו לי אם לא אשתתף בחתונה, אבל לכל הפחות הרשו לי לקחת אתכם אל האולם…

לכל מקום אליו נסע ברכבו, היה מתעניין אם יכול הוא לסייע למישהו בנסיעה זו. את רכבו היה נוהג להשאיר פתוח בלילה, כדי שהמצטרפים אליו בבוקר השכם יוכלו להיכנס לרכב ולא יצטרכו להמתין לו עד שיבוא…

אהוב היה רבי ישראל עד מאוד על כל מכריו, ורבים נהנו ממנו עצה ותושייה. בכישרונו הרב ובנועם הליכותיו ידע ליישב כל סכסוך עוד בטרם נולד, והשכיל לקלוע בעצה נבונה כחוט השערה. דבריו היו מתקבלים על הלב בהיותו הוא עצמו גדוש במידת הוותרנות אשר עמדה בכל עת לנגד עיניו, כפי שראו בני ביתו וכל מכריו, והשרה בסביבתו אוירה של אהבה ואחוה ושלום ורעות.

דע לך – אמר אדם אחד לבנו – אני חש שאביך אוהב אותי, לפחות כפי שהוא אוהב אותך!…

כאשר ישב יום אחד בבית הכנסת בימיה הראשונים של שכונת "רמת שלמה" ראה שם אדם העומד ובוחן את מידותיו של רחבת הקידושים. לשאלתו סיפר האיש כי הוא מתכנן לעשות שמחה, אך הוא מסתפק אם המקום מתאים למטרתו. בא אתי – אמר רבי ישראל – ואראה לך מקום מתאים מאין כמוהו!… נטל רבי ישראל את האיש ולקחו אל ביתו, שם הראה לו את הסלון והחצר ושאל: היש לך מקום מתאים מזה לערוך את שמחתך?…

את כל מאודו השקיע רבי ישראל בחינוך ילדיו, כאשר חוץ מהדוגמא האישית הגדולה שזכו ילדיו לראות בבית, היה רבי ישראל מחדיר בהם פעם אחר פעם את ההבדל התהומי הפעור בין עיקר וטפל, בין עניני העולם הזה לחיי נצח, וכך היה משנן להם חזור ושנן: ילדי היקרים! אל תתעסקו בטפל – רק בעיקר!

בשנת תשס"ב התאלמן מאשת נעוריו הצדקנית מרת מרים ע"ה, שהלכה לעולמה לאחר יסורים קשים שקבלתם באמונה.

פרק נפרד ומעורר השתאות הוא הכבוד והערכה שנהגו אחד בשני בכל שנותיהם יחד, כאשר עמלו יחד בגידול הילדים, בפרנסת הבית ובחינוך הילדים לתורה ומידות טובות. מסגרת זו קצרה מידי בשביל לתמצת את הדברים, אך די אם נציין כי עם פטירתה התבטא רבי ישראל כי מעולם לא נתגלע ביניהם שום ויכוח!

בתקופת מחלתה של רעייתו, בה נזקקה לעבור טיפולים קשים בבית החולים "הדסה עין כרם", שמו בני הזוג וינגרטן אל לבם כי חולים רבים משרכים את דרכם שעה ארוכה בתחבורה הציבורית אל בית החולים המרוחק, ולבסוף כאשר הם מגיעים עייפים ותשושים, עליהם להתחיל במסכת טיפולים קשה ומייגעת.

לי – אמרה הרעיה ע"ה – יש ב"ה בעל שלוקח אותי ברכבו, אולם מה עושים רבים אחרים שאין ברשותם רכב?…

אמירה זו נקבעה בלבבו הטהור ולזכרה של רעייתו הדגולה הקים רבי ישראל את ארגון החסד המסועף "דרכי מרים", ששם לו כמטרה לקיים מערך היסעים אדיר של מתנדבים המסיעים חולים במחלה הקשה אל בתי החולים.

ארגון זה גדל עם השנים והפך לארגון ענק, בו למעלה אלפיים מתנדבים ולמעלה מחצי מליון נסיעות עד היום.

חולים רבים נהגו להתקשר אל מוקד ההסעות של הארגון ובקשו לנסוע 'דווקא עם רבי ישראל וינגרטן', משום שמלבד לבו הרחום ואזנו הקשבת, היה רבי ישראל מסדר עבורם בדרך לבית החולים עוד כמה וכמה סידורים…

בעיסוקו של רבי ישראל בארגון "דרכי מרים" הוא בא במגע תדיר עם חולים קשים, ולמרות זאת, בכל פעם כאשר נודע לו על "מקרה" של חולה חדש, היו עינו זולגות דמעות בהשתתפות אמת בצערו של הזולת.

בכל "מוצאי שבת מברכים" ארגן רבי ישראל תפילת רבים ליד הכותל המערבי, עבור כל אותם חולים ששמותיהם נצטברו במשרדי הארגון.

ארגון "דרכי מרים", בצד מטרתו המרכזית, פעל ופועל גם בהקמת מערך שתייה חמה וקרה וכיבוד קל בכל בתי החולים בירושלים, לרווחת החולים ובני משפחותיהם שכל כך זקוקים לפסק זמן מאימת מחלתם.

את החולים נהג רבי ישראל לעודד בכל כוחו ומאודו ולשמחם בדברי עידוד, אמונה ותקווה, ואף דאג להם ולמשפחותיהם לסיוע כספי כזה או אחר, ובפרט לקראת ימי החגים.

גם כאשר לקה בלבו, ומצבו החל להתדרדר לא זנח רבי ישראל את עשיית החסד. 'בכל בוקר היה מתקשר אל בנו ואומר: אני אחרי מקווה ותפילה ואני פנוי לנסיעה!'

אבל אבא – מחה בנו בעדינות – לך עצמך יש היום טיפול מסובך שאתה חייב לעבור.

הטיפול – ענה רבי ישראל – יכול לחכות… אבל החסד – לא!

רבי ישראל הצטיין מאד במצוות כיבוד אב, אותה קיים בכל לבו ומאודו, ובשימת לב עד לאחרון הפרטים. במשך שנים היה בא אל אביו בכל בוקר כדי לקחתו ברכבו אל המניין החביב על האב. כך נהג גם בתקופה האחרונה לחייו, כאשר כבר היה במצב קשה ומועמד להשתלת לב, המשיך בכך בכוחות על אנושיים. כאשר כלו כוחותיו ולא היה מסוגל לנהוג בעצמו ברכבו, הפציר בבנו שהסיע אותו לאביו, 'כאשר נגיע לסבא, תן לי לנהוג ברכב, כדי שסבא לא יבחין במצבי…'

כמו כן, דקדק רבי ישראל מאד בכבוד חמותו אם רעיתו בזיווג שני חיה שתחי', וכאשר שוחרר בעת האחרונה מאשפוז לשבות בביתו, ביקש מאד לארח אותה בשבת זו.

מסור היה רבי ישראל בכל נפשו ומאודו למפעל החסד האדיר שהקים, ארגון "דרכי מרים", וגם באשפוזו האחרון, כאשר נקרא לבוא בדחיפות אל בית החולים "הדסה עין כרם", אמר רבי ישראל לסובבים אותו: 'אני ממילא נוסע…', כך נסע תחילה אל שכונת 'גבעת זאב', שם לקח אשה חולה שחיכתה להסעה, ורק אז נסע אל בית החולים…

בבית החולים התדרדר מצבו והוא נאלץ לטוס בהטסת חירום רפואית אל בית חולים בארה"ב, לשם השתלת לב דחופה.

בבית החולים בארה"ב, ימים ספורים לפני פטירתו, כאשר היה כבר במצב ערפול, כשהכרה וחסרונה משמשים בערבוביה, ניגש אליו אחיו אל מיטתו ואמר: ישראל, בטח בה'!

פתח רבי ישראל את עיניו אך בקושי ומלמל: ומה חידוש יש בדבריך?!…

בימי חייו האחרונים, ענה לשאילת בני משפחתו מה שלומו ואיך הוא מרגיש – "ברוך ה' מצוין, לא יכול להיות יותר טוב"!